השפעה של מחנך
אנחנו בטיול ברכב עם שני זוגות חברים, הדרך מתארכת וכדי להנעים את הזמן אני זורק הצעה לחלל האוויר שכל אחד יספר על אירוע מעברו שהשאיר בו חותם, שעיצב את מי שהוא היום.
שתיקה משתררת ברכב, מעכלים אולי את ההצעה המוזרה ואז חברי הטוב, ויקטור אייל, משתף אותנו בסיפורו הבא. ככל שהוא מתקדם בסיפור הוא מתקשה להסתיר את התרגשותו:
בשנות הארבעים עליתי ארצה כילד עם הורי מצ'כוסלובקיה לרעננה שבשרון. בן יחיד אני ועבור הורי הייתי תמיד מרכז העולם. כל-כך רציתי לאפשר להם להתגאות בי אך לצערי בדבר אחד וחשוב עבורם לא יכולתי אז להיות מקור גאווה – לא אהבתי ללמוד. היה ברור לי שבבנם כ'תלמיד חכם' הם לא יוכלו להתגאות. כעולה חדש, ואולי גם כבן יחיד, חשוב היה לי להתערות עם החבר'ה בשעות שלאחר הלימודים, ואי לכך מיעטתי בשיעורי בית, לא התכוננתי למבחנים וציוני היו כמובן בהתאם. שני דברים אהבתי: את השהיה עם חבֵרַי ובנייתם של דגמי מטוסים מנייר.
עם סיום ביה״ס היסודי, כשמרבית חברי המשיכו לימודיהם בבתי ספר תיכוניים, אני הלכתי לעבוד. הורי לא יכלו לממן את לימודי, וכמובן.. הציונים…
נער הייתי והתחלתי לעבוד כמלטש יהלומים בכפר סבא, מדווש יום-יום על אופני מרעננה. בדרכי, ברחובה הראשי של כפר סבא, הייתי חולף ליד מועדון של גדנ"ע אויר. מדי פעם עצרתי, הצמדתי את פני לזכוכית חלון המועדון הסגור, כי פעיל היה רק בערבים, ועיני כלות. יום אחד שבתי מהעבודה מאוחר מהרגיל, הבחנתי באור במועדון, אזרתי עוז, נכנסתי פנימה ושאלתי את המדריך באם אני יכול להצטרף. 'מאיזה תיכון אתה?' הכתה בי השאלה.
'לא…' גמגמתי 'אני עובד.'
'המועדון פתוח רק לנערים לומדים.' הגיעה התשובה, ובאותו הרגע גמלה בי החלטה. תוך ימים נרשמתי והתחלתי לימודי ערב בתיכון לנערים עובדים ברעננה, מממן את הלימודים מעבודתי. כמה ימים לאחר מכן, אוחז בידי אישור על לימודי הערב, התקבלתי כחבר למועדון גדנ"ע אויר. לא היה אז מאושר ממני.
מנהל תיכון הערב, דוד קורנגרין שמו, לימד אותי גם ספרות. התחבבתי עליו ולפתע גם עשיתי חיל בלימודים. יום אחד הוא קורא לי לחדרו: ׳תהיתי מדוע אינך לומד בתיכון בוקר רגיל.' הוא אומר לי.
התנצלתי ואמרתי שביסודי לא הייתי תלמיד טוב וגם הורי לא יכולים לשאת בהוצאה.
חלפו שבועיים ואני נקרא שוב לחדרו של המורה.
'אם תרצה' הוא אומר 'תוכל לעבור לתיכון רגיל בשנה הבאה.'
'מה… מה… כיצד?' גמגמתי שוב ' כיצד נישא בהוצאה?'
'סודרה לך מילגה.' הוא אמר בשקט וטפח לי בחיבה על השכם.לא האמנתי שזה קורה לי. שנה לאחר מכן עברתי לתיכון רגיל, לאחר התיכון התגייסתי לצבא והחלטתי אז לממש את אהבתי הגדולה למטוסים. כן…. התקבלתי לקורס טיס ולימים הפכתי לְטייס חיל האוויר הראשון של רעננה.
לא הייתי מגיע לכך, מסכם ויקטור את סיפורו, לולא עינו הבוחנת של אותו המורה. כן, זה היה האיש שעיצב את מי שאני…
(כך סיפר ויקטור אייל)
חלפו השנים.
ויקטור סיים עשר שנות שירות צבאי כטייס והפך לאחר מכן לאיש עסקים מצליח ורב-פעלים.
המורה דוד קורנגרין, לאחר שבלט בתיכון לנערים עובדים, מונה בשנת 1961 למנהלו של בית הספר התיכון אוסטרובסקי ברעננה, כיהן בתפקיד הזה במשך שלושים וחמש שנים, מוכר ונערץ ע"י רבים. לימים קבל אות 'יקיר רעננה' ופרס על מפעל חיים מטעם בית הספר והעיר כולה.
לאחר פרישתו מעולם החינוך יזם ויקטור פגישה מרגשת עם מורו/מחנכו רק כדי לספר לו על ההשפעה שהייתה לו על חייו.
דוד קורנגרין הלך לעולמו, והוא בן שמונים, בדיוק לפני שש שנים (באוקטובר 2010) כאגדה וכדמות חינוכית מיתולוגית שכל-כך האמינה בשליחותו החינוכית.
אני מקריא את הסיכום הזה לויקטור אייל שמהנהן בראשו בהסכמה מלאה. 'אשרי שזכיתי' הוא אומר.
זו לא פעם ראשונה שאני נוגע בְּסיפורים שעולה מהם ההבחנה בין מחנך ומורה. סידני האריס, עיתונאי אמריקאי מהדיילי-ניוז של שיקגו, צוטט כמי שאמר: 'כל מטרתו של החינוך זה להפוך מַרְאָה לחלון…' וזו אולי גדולתו של מחנך בהשוואה למורה. ויקטור הצליח בזכות מחנך כזה לראות למרחקים מחלון/חופה של כלי טיס…
מוקדש באהבה לכל המחנכים שבתוכנו
שוקה, יום חמישי, 27 באוקטובר 2016
"השפעה של מחנך" כפי ששודר בתכניתו של שמעון פרנס בגלי צה"ל. לחץ על הכפתור התחתון להאזנה.
אתם מוזמנים להשאיר תגובה.
ניתן גם להירשם לעדכונים בדוא"ל. לחצו כאן להרשמה.
המילים מיועדות לרונית וויקטור אייל,החינוך בא מבית!
מה בעצם ההבדל בין חינוך והוראה?שוקה,לא פעם הרהרתי ביני לבין עצמי בנסיון להבין את ההבדל בין מחנך למורה,אז הנה התובנה שלי
מורה עוסק בהעברת מידע ומחנך בהקניית מידות טובות.
בעוד שכוחות הנפש נמצאים אצל כולנו, הרי שהכישרון הוא מתנת אל ולכן לא לכולם יש את כל הכישרונות, כל אחד מוכשר במשהו אחר. אחד מוכשר בציור, שני בדיבור, שלישי בחינוך, כל אחד בתחום שלו. כשרון ההוראה וכשרון החינוך הם שני כישרונות שונים ולא מחייב שלכל אחד יש את שניהם. יש כאלו המוכשרים לחינוך אך לא להוראה ולהיפך.
שוקה יקר. איזה יופי של סיפור. ובאמת שגם אתה בעזרת הסיפורים מצליח להראות לנו "חלונות" שדרכן אפשר לצמוח
תודה. פשוט – תודה.
את התגובה הבאה שלחה אלי רימונה די-נור, למען הגילוי הנאות היא אחותי:
בוקר טוב,
יופי של סיפור. חייבת לצטט כאן מכתב מאוד ידוע שנכתב למורה ב-19 בנובמבר 1957:
מר ז'רמן היקר,
נתתי להמולה שהקיפה אותי בימים האלה לשכוך מעט ועכשיו אני פונה אליך, לומר לך דברים שיוצאים מן הלב.
חלקו לי כבוד גדול מדי, שלא רדפתי ולא ביקשתי לי. אבל כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו, אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן העני שהייתי, בלי תלמודך, והדוגמה שנתת, לא היה קורה דבר מכל אלה. אינני עושה עניין גדול מסוג של של כבוד. אבל זו הזדמנות, מכל מקום, לומר לך מה היית, ועודך בשבילי, ולהבטיח לך שמאמציך, עבודתך, והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים, שלמרות שנותיו לא חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה.
אני מחבק אותך בכל כוחי,
אלבר קאמי
ב-1957 הוכתר קאמי בפרס נובל לספרות.
(לקוח מתוך הספר "אדם הראשון" מאת אלבר קאמי, בתרגום אילנה המרמן, הוצאת עם עובד)
בחלק מהמיילים שנשלחו הוקש בהמשך הזיקוק השם דוד קורנגרין כדוד קורנגולד. הטעות תוקנה בבלוג. תודה לאלו שהעירו תשומת לבי וסליחה על הטעות הבלתי מוסברת.
נושא הסיפור הפעם כל כך מתנגן בי שאני לוקח חרות לפרסם הפעם כמה תגובות, מאותם אלה שמגיעות ישירות אלי. קבלתי רשות המגיבים:
שוקה יקר
קראתי בהנאה את הסיפור המרגש, גם אני גדלתי ברעננה ולמדתי בתיכון אוסטרובסקי תחת ניהולו של דוד קורנגרין כך שסיפורך נגע לי באופן אישי.
לי לא היה עם דויד קורנגרין יותר מדי משיקים כי הוא היה מנהל ולא מורה אבל זכור לי מקרה אחד שעד היום חקוק בזכרוני וחלפו כבר כמעט שלושים שנה.
היה זה לפני אירועי יום העצמאות ובית הספר בשיתוף העירייה ביקש מתלמידים שירצו לעבוד בנקיון העיר לאחר החגיגות תמורת תשלום כמובן.
ביקשו מכל מי שרוצה לעבוד להגיע לרחבה בבית הספר שם נקבל הסבר מנציג מהערייה במה הדבר כרוך ומי שירצה יוכל להשתתף.
הגיע נציג העירייה שהחל להסביר מה צריך לעשות ומה יהיה השכר עבור העבודה, הוא היה מאוד ממוקד ובסוף הדברים שלו אמר "מי שלא מתאים לו שייקח צעד אחורה"
דוד קורינגרין שהיה נוכח באותו אירוע ענה לו מיד – אנחנו לא סיכמנו איתכם את הדברים הללו סיכמנו איתכם כך וכך ואם לך לא מתאים תיקח אתה צעד אחורה.
לא אשכח זאת. עמדנו המומים אך עם חיוך ממזרי על פנינו, באותו רגע הבנתי כמה הוא אדם מיוחד שדואג בראש ובראשונה לתלמידיו ולא ליחסיו עם העירייה.
אני שמח על כך שגרמת לי להיזכר באירוע הזה שוב.
שיהיה יום נעים
גיל יצחייק
שוקה היקר, אתה מצליח לרגש כל פעם מחדש.
מורה חד עין.
לצערנו, היום מורים רבים לא כ"כ מקדישים זמן לגילוי תלמידים עם פוטנציאל.
סיפור נפלא.
תודה שוקה.
אשרינו שיש לנו מחנכים כאלה, רק חבל שהם מעטים מדי.
שוקה אני נהנית מכל סיפוריך ומשתדלת לא לפספס אפילו אחד. המשך בדרכך זו
מדוע המחנכים כה מועטים מתוך כלל ה"מורים" (נזכור שגם הורים מנהלים מפקדים וסתם נותני שירות נקלעים להזדמנויות לשמש מחנכים אבל מי שזו שליחותו הינו בד"כ מעולם ההוראה)?
זאת משום שכדי שמחנך יוכל להפוך חלון למראה, עליו להתבטל ולהיכנס לצל ולשמש מראה לכשרונו של התלמיד.
בכך מחנך נותן את היקר לו ביותר לתלמידו- מקריב את האגו של עצמו!
תודה שוקה על ההשקעה שלך בקידום מודעות אנושית לצורך להקריב אגו למען האחר- כדי שנוכל לשרוד כאנושות.
וכך כתבה לי ברכה ברטוב ונתנה לי רשותה לפרסם דבריה:
שלום שוקה,
סיפור זה מזכיר לי מורה שהיה לי בתיכון, אהרון בילאוס שמו. מורה זה פקח את עייני לראות עולם אחר ושונה מזה שהורגלתי בו, והרגשתי בתשומת הלב המיוחדת שהיתה לו לגבי. ניתן לאמר שאילמלא למדתי באותו בי"ס וע"י אותו מורה/מחנך, יש להניח שחיי היו שונים תכלית השינוי.
הריני בת 83 כיום, ואין יום שאינני נזכרת בו ובמיוחדות שלו ללמדני כיצד להסתכל על העולם ועל כל מה שבו. מעבר למקצועות שלימד, הוא העניק לתלמידיו מימדים רבים נוספים, כמטען לדרך לעתיד. פתח לפנינו את עולם המוסיקה ואת יוצריו, לימד אותנו כיצד לחשוב נכון, וכיצד להתמודד עם בעיות
שונות בינינו לבין עצמנו, וכן חברות מה היא. כל זה אני מספרת על קצה המזלג. הלוואי וירבו כמותו בישראל.
ברכה ברטוב
שלום שוקה, לדעתי מורה טוב הוא מורה לחיים ותמיד יהיו מורים
כאלה שישפיעו על חיינו, "איפה ישנם עוד אנשים
כמו האיש הזה" סיפור מרגש, הלוואי שירבו כמוהו
שבת שלום
מאוד נהניתי מהסיפור של המורה ברעננה-גם בעלי הוא כזה[כידוע לך]-בן 86 ועדיים מלמד -בהתנדבות-אנגלית בבית ספר יסודי שנמצא לא רחוק מבתינו-מעבר להוראה הוא משוחח עם הילד שמשתף אותו בכל מה שמדאיג אותו-יום טוב לך מרותי ויוסף
פגישה בין מחנך דגול לילד מחונן מצמיחה איש אשכולות כויקטור אייל .
סיפור כזה מוכיח בפעם המי יודע כמה כי אין השקעה טובה מהשקעה באדם .
אמר מי שאמר הטובים לטייס ואני אומר הטובים לחינוך .
תודה על הסיפור המרגש.נזכרתי במחנך שלי בכיתות ה' ו' בסוף שנות השישים, יצחק בלוקה שמו.מבי"ס ממ"ד תורני סגולה בבני ברק.
הוא נטע בי את האמון באדם.דבר שלא היה מובן מאיליו לאור הקשיים בהם גדלתי.סבלנותו, הקשבתו הסבלנית והבנתו האנושית, עשו אותו לדמות הנערצת של ילדותי.